<h1>האשכול — רצב"א, הלכ' חלב ודם</h1>
<h2>דף לז.</h2>
אכל כזית חלב מטרפה או מנבלה מחייב תרין דכ' וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכל לא תאכלוהו, אמאי אצטריך בכשרה נמי חלבה אסור אלא אמרה תורה יבא אסור טרפה ונבלה ויחול על אסור חלב דכולל הוא, ול"מ היכא דאכליה כזית בעיניה דמחייב באסורין, אפי' פרתיה פרותי פ' מכשעורה ואכל כזית חלב בשעור למיכל פלגא דריפתא מצטרף ומחייב כרת, דארי"ו כל שטעמו וממשו אסור ולוקין וזה כבכדי אכילת פרס, טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין, ולא מבעי' היכא דאכליה מיכל אפי' ארתחיה ושתיה חייב דת"ר [ק"כ ע"א] הקפה הדם ואכלו או המחה חלב וגמעו חייב, בשלמא דם כיון דאקפיה אחשבי' אלא שתה חלב אמאי חייב אכילה א"ר א"ק ונכרתה הנפש לרבות השותה וב"כ כתיבי בחמץ ונבלת עוף הנפש לרבות שותה, דחלב לא ילפינן מאידך שהותר מכללו אצל חיה, וחמץ לא יליף מאידך שהיתה לו שעת הכושר ונבלה לא יליף שאין בו כרת, וחדא מתרתי נמי לא מהאי פירכא, ובשרצים נמי כ' הטמאים לאסור צירן, דאי מהני הו"א מה התם בכזית ה"נ, וח' שרצים מטמאין במשהו ונבלה לא אתי' מנייהו, דמה לשרצים שטומ' בכעדשה ונבלה בכזית ומהני ילפינן בכל אסורים דמחוי שלהם כגוף האסור דמי.
<h2>דף צב:</h2>
חוטין שבחלב אסורין מדרבנן ואין חייבין עליהם וכן חוטין שבכוליא, לובן שבכוליא מצד הדין אינו אסור אלא היוצא למעלה אבל מה שבתוך הכוליא מותר כד' שמואל חלב שבשר חופה מותר על הכסלים א"ר ולא שבתוך הכסלים, ה"נ על הכליות א"ר ולא שבתוך הכליות ואנן מחמירין לשרש אחריו. ה' חוטין בעי למשקלינהו ג' משום תרבא וב' משום דמא, דכפלי דכוליתא ודטחלא משום תרבא ובעי למשלכינהו כולהו, דידא ודלועא משום דמא, ואי חתך ופסק לה נמי מידב דייב ואי מלח בתר הכין שפיר דמי אפי' לקדרה. וה' קרומי איכא דכפלי דכוליתא ודטחלא משום תרבא ובעי למקלפינהו, וקרום ביצי זכר ושל מוח אסירי משום דמא. וקרום שעל דד הטחול והוא המקום העב חייבין עליו שמחלב הקרב נתהוה, ושאר הקרום אסור מדרבנן ובכוליא קרום העליון המכסה הכוליא חייבין עליו וקרום התחתון א' מדרבנן. חוטי שבעוקץ דהני דכפלי דאמרן, שמחוברין בשדרה וסופן נדבקין תחת החזה בראשי צלעות ה' נינהו, ג' מימין, וב' משמאל, דימין מפצלי לתרי תרי, דשמאל מפצלי לג' ג', אי שליף להו אדחמימי משתלפי, ואי לא בעי לחטוטי בתרייהו עד דמשתכח מנינא דכולהו אסירי מ' חלב. [צ"ג ע"ב] ביצי זכר עד ל' יום משנולד שרין מכאן ואילך אי אית בהו חוטין אדומין לא שריין לקדרה בלא קליפה.
<h2>דף צג:</h2>
אומצא דאסמיק, פי' חתיכה שנתקבץ בה הדם ע"י שהוכתה או נדחקה הבהמה, חתכיה ומלחיה כדי שיזוב הדם אפי' לקדרה שפיר דמי, אבל בלא חתיכה אסור, וה"ה דאסור לאכול חי, אע"ג דשאר בשר מותר חי בלא מליחה כד' בפ' מפנין [שבת קכ"ח ע"א] אוזא דלא מליח שרי לטלטל דחזי לאומצא, וכבד אי חליט מעיקרא מותר לאכול כיון שלא פולט דמו [קי"א ע"א] אע"ג דדם הכבד כשיוצא מדאו' אסור וכ"כ ר"א [שאלתות ויקרא]. אבל שפדי' לאומצא דאסמיק בשפודא או אותבי' אגומרי מידב דייב דמא, וכך הדין בורידין ובביצי זכר מיהו בורידין אף בצלי צריך לחתכם תחלה כדא' [כ"ח ע"א] מפני שעוף צולהו כא' צריך שישחט הורידין, אע"ג דלצלי בשאר חוטין ל"צ חתיכה דנורא שייב כד' פ' הזרוע [קל"ג ע"א] חוטין שבלחי אסורין וכהן שא"י ליטלן א"נ לו, ולא היא אי בטויא מידב דייב, אי לקדרה איידי דמחתך ומלח להו מידב דייב ש"מ בצלי אפי' חתוך לא בעי וכך שדר ר"ע כ"ש מ' דם לקדרה אסור לצלי מותר, כל שהוא מ' חלב בין בצלי בין בק' אסור, שאני ורידין שהם חוטין גדולים ועבים מלאים דם ולא מדייבי כולי דמי' לחוץ ע"י צלי אלא כשינקבם. אומצא דאסמיק הוא וחיליה אסור [פסחים ע"ד ע"ב]. מוליאתא שרי לצלי אפי' פומא למעלה דכבולעו כך פולטו. ועוף דטפליה בסמידי אפי' אסמק העיסה שרי דמיא בעלמא הוא, ובשאר קמחי אי אסמק אסור, ואי נמלח כשעור הכל שרי אפי' לקדרה.
והמסירין נוצות שבראש ברמץ חם אותבי' אבית השחיטה מידב דמו, אצדדים מיקפא דמו ואסור, אנחיריה, אי דייץ ביה מידי ופתח נקבי הנחירים שרי, ואי לא אסור. כ' ב' הלכות היכא דמשתלי ולא אנח בית השחיטה לתתאי, מוקרא הוא דאסור, שהמוח סגור וכנוס בקדרה ולא הי' לדם מקום לצאת, ורישא גופא שרי דדם דאתא לראש נורא שאיב.
טבח שנמצא אחריו חלב ריא"ר אמר בכשעורה, רי"ו א' בכזית, אר"פ ול"פ להלקותו בכזית, לעברו בכשעורה, א"מ זוטרא כשעורה במקום א', כזית אפי' בב' וג' מקומות מצרפין, והלכתא להלקותו בכזית לעברו בכשעורה. האי הלכתא דקאמר לאורויי דבעינן כזית במקום א' כר"פ. וב' הלכות כ' טעמא דמר זוטרא כזית אף בב' וג' מקומות מלקינן כיון דסופא שעור דאור' מלקינן לי' דמלקות במקום מיתה עומדת, מדיהיב טעמא ש"מ כמר זוטרא ס"ל, ותקנתא להאי [סנהדרין כ"ה ע"א] דההוא טבחא נפקא טרפה מתותי ידיה פסלוה ר"נ אזל רבי מזייה וטופריה סבר ר"נ לאכשוריה, א"ל רבא דלמא אערומי קמערים, אלא אין לו תקנה עד שילך למקום שאין מכירין אותו ויחזיר אבדה בדבר חשוב או שיוציא טרפה מתחת ידו בדבר חשוב משלו. וא"ד דוקא מוכר טרפות שעשה מחמדת ממון לא מהדרינן לי' עד שילך וכו' אבל נמצא אחריו כזית חלב שאין כאן חמדת ממון אלא קלות דעת, מחזירין אותו לאומנותו כשקבל דברי חברות בפני ג' [בכורות ל' ע"א] וראינו זמן מה שמדקדק במצות ונתחרט על חטאו. א"ר הונה טבח דלא סר סכין קמי חכם משמתינן, רבא אמר מעבירין ומכריזין על בשריה דטרפה הוא, ול"פ כאן כשנמצא סכין יפה משמתינן, לא נמצא יפה מכריזין, רב נחמן א' לא נמצא יפה ממסמס לי' בפרתא, כלומר משליכין אותו באשפה, דאפי' לגוי לא מזדבן. האי טבח דלא סר סכין קמי' דרבא ב"ח שמתי' ועבריה ואכרז דבשריה טרפה הוי אקלעו מ"ז ור' אשי גבי' א"ל לעייני במלתא דתלו בי' טפלא בדקה ר"א ונמצאת יפה ואכשריה, ואי לא נמצא יפה מטריפין, אבל לא מונעין למכור לגוי, ובפרק עד כמה [בכורות ל' ע"א] ההוא טבח חשוד לזבוני תרבא במר כנתא, קנסיה רבא לזבוני אפי' אמגוזי אלמא דלא ממסמסי לי' בפרתא אפי' בחשוד.
<h2>דף צה.</h2>
קייל"ן כרב בשר שנתעלם מן העין אסור אפי' בעיר שרוב טבחים ישראל ומוכרין כשרות דחיישינן שמא עורבים הביאו נבלות והחליפוהו, והחמירו ח' שגם טו"נ שכיחי ואי לא בהאי אתרא באתרא אחרינא, אפי' הניחו בביתו ומעלים עין ממנו אסור אא"כ הי' לו בו סימן או טביעת עין או בגופו או בחתוכו או דצייר וחתים. וי"א הניחו בביתו ומעלים עין ומצאו במקום שהניחו מותר דבהא לא קייל"ן כרב. והשולח בשר ביד גוי צריך ב' חותמות כד'... כיון דהוא... והחמירו בחבי"ת פי' בחתיכת דג, בשר, יין, תכלת, שאם הוא ביד גוי אינו כשר בלא ב' חותמות. ואסור דרבנן חמפ"ג, פי' חלב, מורייס, פת וגבינה וכל שאסורו מדבריהם די בחותם א', וכן יין מבושל וחומץ יין ביד גוי די בחותם אחד, דמבושל וחומץ לא מנסכי, וחשש שמא יחליף במבושל שלו שהוא ספק יין נסך אינו אלא דרבנן ויש מח' צרפת שאומר הא דצריך ב"ח דוקא בישראל חשוד דלא מרתת, אבל גבי גוי דמרתת (באד"א) [באיסור דאורייתא] נמי די בח"א.
<h2>דף צח.</h2>
ולא מבעי בזיתא דאסורא אפי' בפלגא דזיתא נהי דכרת ולאו ליכא אסורא דאו' איכא דהאי פלגא דזיתא דתרבא נפל לדקולא דבשרא סבר מבר"א לשער בל' פלגי דזיתא, א"ל ר"א אל תזלזל בשעורי דרבנן, א' דרבנן נמי בעי ס', ועוד חצי שעור אסור מה"ת דנ"ל מכל חלב לרבות חצי שעור וה"ה בדם ונבלה כ' כל וילפינן לכל אסורין וכן הני מילי דאסירי בהנאה... [צ"ל גם חצי שעור אסור].
<h2>דף קט.</h2>
הלב קורעו ומוציא דמו לא קרעו אינו עובר עליו ומוקי בלב עוף שאין בדמו כזית, אבל לב בהמה ע' כרת ודקתני בברייתא קורעו לאחר בשולו פי' אחר צליתו דאלו נתבשל הלב בדמו נאסר, והא בפ' כ"צ... [פסחים ע"ד ע"ב] לצלי קאי דאש מצמית בשר הלב וסותם נקביו וכיון דשיעא הוא בשרו נמי לא בלע, אבל בשול מרחיב דפניו ובולע. ודקאמר בלב בהמה ע' כרת מותיב מברייתא דם טחול לב וכליות ודם איברים בל"ת, ההוא בדם דאתי מעלמא שפרש משאר איברים ובא בלב בלאו, ובדם דגופו כרת ומעלמא היכא אתי, בשעת יציאת הנפש מצריף.
<h2>דף קיז.</h2>
תרבא לא נהיג אסורי' אלא בבעירא דכיא [ל' שאילתות פ' ויקרא] דכ' כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריבו ממנה וחיה לא חזיא להקרבה [כריתות ד' ע"א] ובעלי מומין רבינהו הואיל ובמינם קרבן דכ' מן הבהמה וחלב חולין ת"ל כי כל אוכל וכל תרבא דקריב למזבח לענין אכילה נמי תרבא הוא, דאסור אכילה בענין הקרבה כ', ומאי תרבא, כ' המכסה את הקרב זו פריסותא ואת כל החלב אשר על הקרב זו המסס ובית הכוסות [חולין צ"ג ע"א], וריש מעיא באמתא דבעי גרירה וזו חלב שעל הדקין וחלב שעל הקיבה, וחלב שעל הכליות דבכרת, וכן תרבא דקליבוסתא זו חלב שעל כסלים דכ' בקרבנות, והיינו היכא דליפתן אטמתא לכך מי שרגלו גבוה מחברתה נקרא כסול כדתנן [בכורות מ' ע"א] השחול והכסול, וחורא תותי מתני חלב מונח על שומן שבכסלים וקרום מפסיק בין חורא לשומן שתחתיו העליון אסור ותחתון מותר. ואלי' אע"ג דאקרב שרי' רחמנא לאכילה דכ' כל חלב שור וכבש ועז לא תאכלו [קי"ז ע"א] דבר השוה בהקרבה בכולן אסר רחמנא, ואליה לא קרבה אלא בכבש, ולאפוקי חיה לא צריך דאמעט מאשר יקריבו ממנה קרבן. וכ' חד מרבותא להשיב את המינין ועל האלי' שאוסרין אנו משיבין אעפ"י שאלי' ויותרת הכבד וכליות קרבין למזבח לא אסר קב"ה אלא חלב לבד, דיותרת וכליות לא נקראו חלב וכ' ולקחת מן האיל החלב והאלי', חלב לחוד ואלי' לחוד וכ' החלב אשר על הקרב ואת יותרת הכבד ואת שתי הכליות ואת החלב אשר עליהן, ללמד חלב שעל הקרב לבד, יותרת הכבד לבד, כליות לבד וחלב לבד, אבל כליות עצמן לא נקראו חלב. ואע"ג שכ' במקום אחר חלבו האלי' תמימה פרושו כחלב דכ' בהרימכם את חלבו ממנה, שמפריש תרומה מן המוטב, אף כאן לענין שלמים המוטב שבו, וכה"א ואכלו את חלב הארץ, וחלב כליות חטה, ואלו אלי' חשובה חלב, מ"מ אינה קרבה אלא בכבש ואיל ללמדך שאלי' לא נקרא חלב והיא וכליות ויותרת הכבד מותרות באכילה.
<h2>דף קכ.</h2>
אבל כזית חלב מטרפה או מנבלה מחייב תרין דכ' וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכל לא תאכלוהו, אמאי אצטריך בכשרה נמי חלבה אסור אלא אמרה תורה יבא אסור טרפה ונבלה ויחול על אסור חלב דכולל הוא, ול"מ היכא דאכליה כזית בעיניה דמחייב באסורין, אפי' פרתיה פרותי פ' מכשעורה ואכל כזית חלב בשעור למיכל פלגא דריפתא מצטרף ומחייב כרת, דארי"ו כל שטעמו וממשו אסור ולוקין וזה כבכדי אכילת פרס, טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין, ולא מבעי' היכא דאכליה מיכל אפי' ארתחיה ושתיה חייב דת"ר [ק"כ ע"א] הקפה הדם ואכלו או המחה חלב וגמעו חייב, בשלמא דם כיון דאקפיה אחשבי' אלא שתה חלב אמאי חייב אכילה א"ר א"ק ונכרתה הנפש לרבות השותה וב"כ כתיבי בחמץ ונבלת עוף הנפש לרבות שותה, דחלב לא ילפינן מאידך שהותר מכללו אצל חיה, וחמץ לא יליף מאידך שהיתה לו שעת הכושר ונבלה לא יליף שאין בו כרת, וחדא מתרתי נמי לא מהאי פירכא, ובשרצים נמי כ' הטמאים לאסור צירן, דאי מהני הו"א מה התם בכזית ה"נ, וח' שרצים מטמאין במשהו ונבלה לא אתי' מנייהו, דמה לשרצים שטומ' בכעדשה ונבלה בכזית ומהני ילפינן בכל אסורים דמחוי שלהם כגוף האסור דמי.
